במסגרת חוק התכנון והבניה נקבע פטור מהיטל השבחה להקמת ממ"ד כאשר מימוש הזכויות הינו במסגרת היתר בניה .

נראה כי הועדה המקומית פ"ת ניסתה למנוע הענקת פטור בעניין היטל השבחה הגם שהחוק לא קובע אחרת.

ניסיון זה נדחה ע"י בית המשפט.

שם ומספר הליך: עמ"נ 11842-12-17 הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה נ' אמנון סלונימסקי ואח'

ערכאה: בית המשפט המחוזי מרכז- לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בפני כב' שופט צבי דותן.

תאריך מתן פסק הדין: 17.9.18.

פרטי הנכס: דירות במתחם רוזמרין, שכונת כפר גנים ג', פתח תקוה.

המשיבים הם בעלי זכויות במקרקעין בשכונת כפר גנים ג' בפתח תקוה, בשטח המכונה "מתחם רוזמרין". בהקשר לשומות היטל השבחה בגין תכנית פת/48/1216 ותכנית פת/במ/15/1216, מונו מספר שמאים מכריעים. השמאים המכריעים קבעו כי לבעלי הזכויות יקום פטור מהיטל השבחה בגין בניית ממ"דים, ככל שהשימוש יהיה בדרך של היתרי בנייה. הועדה המקומית הגישה עררים על הכרעות השמאים המכריעים, בטענה, שכוונתו של סעיף 19(ב)(9) של התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 היא לתת פטור מהיטל השבחה רק עבור הוספת ממ"ד לדירה קיימת ישנה, שנבנתה לפני שנת 1992, היינו לפני שקמה החובה לבנות ממ"דים, מכח תקנות ההתגוננות האזרחית (מפרטים לבניית מקלטים) (תיקון) התשנ"ב – 1992 (קה"ת 5425) (להלן: "תקנות ההתגוננות 1992"), ואין הסעיף מקנה פטור מהיטל השבחה בגין בניית ממ"ד כשמדובר בבניית דירה חדשה, המחויבת בכל מקרה בבניית ממ"ד. זאת, לטענתה, משום שהתכלית הייתה לעודד בניית ממ"ד, במקרה של בנייה קיימת, ולא בבנייה חדשה, שממילא מחויבת בממ"ד. ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה, דחתה את טענת הוועדה המקומית וקבעה כי הפטור מהיטל השבחה יינתן בגין כל בניה של ממ"ד. על החלטה זו הוגש הערעור דנא על ידי הועדה המקומית (תקרא להלן: "המערערת").

בפסיקתו ציין בית המשפט כי פשט המלים "בניית מרחב מוגן", הוא: בניית מרחב מוגן, כלומר כל בנייה של ממ"ד, ללא הבחנה – שאין לה כל אחיזה בלשון החוק – בין ממ"ד בבית קיים, ישן, לבין ממ"ד בבית הנבנה כיום. על כן, קבע בית המשפט, אין כל אפשרות, גם לא קלושה ביותר, לקרוא לתוך המלים: "בניית מרחב מוגן", כאילו נאמר בהן: "בניית מרחב מוגן שנבנה כתוספת לדירה קיימת, שנבנתה לפני תקנות ההתגוננות 1992".

בית המשפט הוסיף וציין, כי ייתכן שטענות המערערת באשר להצדקה למתן הפטור ותכלית החקיקה הן טענות ראויות ובעלות משקל, אולם לצד זאת ציין כי המחוקק הכריע בצורה הברורה והפשוטה ביותר – שאין חובת תשלום היטל השבחה בשל בניית מרחב מוגן (עד גודל מסוים), הא ותו לא. על כן, בית המשפט פירש את ערעורה של המערערת כבקשתה לנסות ולשכנע את בית המשפט מדוע החוק צריך להשתנות. דבר זה לגישתו של בית המשפט, ענין הוא למחוקק לענות בו, ולא לביהמ"ש, שאינו מוסמך ואינו רשאי לשנות או לסלף את החוק.

כמו כן, גם ניסיון המערערת לטעון כי המדובר בלאקונה נדחתה באחת על ידי בית המשפט בציינו כי החוק קובע, בלשון ברורה וחדה, פטור גורף מהיטל השבחה על כל בנייה של ממ"ד (עד גודל מסוים), ללא הבחנה בין תוספת בנייה לבין בנייה חדשה, וללא כל תלות במועד אישורה של התכנית המשביחה – לפני או אחרי תקנות ההתגוננות 1992, לפני או אחרי תקנות ההתגוננות 2007. בית המשפט אף קבע, כי אילו התכוון המחוקק ליצור הבחנות כאלה לגבי תחולת הפטור, היה הדבר בא לידי ביטוי בחוק. המחוקק לא עשה כן, וברור אפוא שכוונתו הייתה להחיל את הפטור באופן גורף על כל בניית ממ"ד.

מלבד הפרשנות הלשונית התייחס בית המשפט גם לטענת המערערת מבחינה תכליתית לפיה, מטרת הפטור מהיטל השבחה על בניית ממ"ד היא לעודדבניית ממ"דים, ומטרה זו אינה קיימת – ולכן גם אין הצדקה לפטור – מקום שממילא קיימת חובה חוקית לבנות ממ"ד. בעניין זה ציטט בית המשפט את החלטת ועדת הערר שהתכלית הסובייקטיבית למתן פטור מהיטל השבחה לבניית ממ"דים, אינה רק לעודד הוספת ממ"ד לבניה קיימת, אלא להקל על עלות בנייתם מה שנכון גם לגבי בניה חדשה ולא רק תוספת לבניה קיימת.

על יסוד האמור ומטעמים נוספים, נדחה ערעור המערערת תוך חיובה בהוצאות.

הערת מערכת: